<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ב</h1>
<h2>דף יג:</h2>
שלא לתת מום בבכור כדכתיב (ויקרא כ"ב) וכל מום לא יהיה בו. ואסור לגרום לו מום כגון להניחא) דבילה או בצק על האזן או לומר לגוי להטיל בו מום ואם גרם לא ישחוט עד שיפול בו מום אחרב). ובכור שאחזו דם מקיזין לו דם ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום ושלא יהא פסיק רישיה, ומותר להטיל בו מום בבעל מום. ושלשה הדיוטות מתירין את הבכור במום הניכר במקום שאין מומחהג). א)0[בפ"ק פסחים [י"א ע"א] מביא רש"י דאמר במסכת ביצה (דף כ"ז) חותך ממנו עצם או פוגם שפתו או אזנו וכל דבר שאין חוזר לקדמותו הרי מום אידך לא הוי מום]. ב)0[ויבא כלב לאכול הדבילה וינשוך אותו באוזן, ל']. ג)0אם בכור נולד בקדושה ונולד בו מום קבוע מותר לשוחטו כדכתיב (דברים ט"ו) וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' בשעריך תאכלינו הטמא והטהר יחדיו כצבי וכאיל ואם אינו נמצא טריפה מותר להאכילו גם לגוים ולכלבים וכ"ש לזר כב"ה אבל אם מת הבכור בלי מום או יש לו מום ונשחט או שנמצא טריפה אסור להאכילו גם לגוים ולכלבים דכיון דלא קרינא ביה תאכלינו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לגוים ולכלבים, ומהאי טעמא אם מת בלא מום יקבר אבל אם יש בו מום ונמצא טריפה הכהנים יאותו בעורו ולא בבשרו כר' עקיבא בפרק טבול יום (זבחים ק"ד) ואע"פ שבכור בעל מום יצא מקדושתו מכל מקום אין נוהגין בו חולין גמורין אלא אסור בגיזה ועבודה ואינו נמכר באיטליז ונשקל בליטרא. בכור שנשחט ואחר כך ראו מומו ר' יהודה מתיר ור' מאיר אוסר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה ואפילו במומין שאינו עשוין להשתנות אחר מיתה משום קנסא וכיון דקנסא הוא דאין הלכה כר' מאיר בקנסותיו כדפסק רבי יהודה גאון. ובכור שלא נולד בו מום הישראל חייב ליטפל בו ל' יום בדקה וכ' יום בגסה ואפילו אם היה שואלהו הכהן לא יתנהו לו בתוך הזמן הזה שלא יהא נראה ככהן המסייע בבית הגרנות אבל אם הוא בעל מום והכהן אומר תנהו לי ואכלינהו מותר ליתנו לו מיד. בכור בעל מום נאכל בתוך שנתו שהרי סמוך לתאכלינה שנה בשנה כתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו', ובזמן הזה קודם שנולד בו מום או שאין חכם [רוצה] להתיר המום רשאי לקיימו שתים ושלוש שנים ואינו זקוק להוליכו למקום רחוק שהחכם שם ומשעה שנגלה בו מום והתירו נותנין לו זמן ל' יום אע"פ שמתאחר אחר שנתו משום השבת אבידה לבעלים כר' אליעזר. ובכור שנולד בו מום ויודע הוא שכלו לו חדשיו מתחילין למנות שנתו מיום שנולד ואם אינו יודע שכלו לו חדשיו אין מתחילין למנות שנתו בו כי אם משמיני ואילך. כל מומין הראויין לבא בידי אדם רועים ישראל נאמנין ולא רועים כהנים ורבן שמעון בן גמליאל אומר דכהן נאמן על של חבירו ובפרק בתרא דיומא (דף ע"ח) פסקינן כרבן שמעון בן גמליאל. ועוד תניא בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל בו מום מאליו ורבן שמעון בן גמליאל אומר אף בנו ובתו מעידין והילכתא כרבן שמעון בן גמליאל ודווקא בנו ובתו אבל אשתו לא דכגופו דמיא, עד מפי עד כשר לעדות. בפרק קמא (דתרומה) [דתמורה] [דף ח] אמר רב יהודה [אין] רואין בכור לישראל אם אין כהן עמו דחיישינן דכשיאמרו לו שהוא מום דמותר לשחטו לא יתננו לכהן אלא ישחוט אותו לעצמו. ועוד מסקינן שם דבכור בזמן הזה הואיל דלאכילה עומד הרי זה מותר למכרו בין לכהן בין לישראל ואפילו הוא תם ובעל מום יש לכהן למכרו בכל זמן אפילו בזמן הניתנין חיה ובין שחיט, בהרי"ל.
